כשאנחנו מדברים על השקעות, אנחנו נוטים להסתכל על גרפים, חדשות, או תנועות יומיות במדדים. אבל לפני הכל, כדאי לעצור לרגע ולשאול: איך בכלל בנויה הבורסה? מי מפעיל אותה? ואיך המבנה שלה משפיע על כל מה שקורה בשוק?
הבורסה, בניגוד למה שחושבים רבים, איננה רק מערכת ממוחשבת שמבצעת פקודות. היא גוף עסקי עם מנכ”ל, דירקטוריון, עובדים ומחלקות – ממש כמו כל ארגון אחר. בארה”ב, לדוגמה, פועלות שתי בורסות עיקריות:
NYSE – מזוהה עם המסחר המסורתי והתעשיות הכבדות. זה המקום שבו “אנשים עם אוזניות וניירות” עדיין מסמלים את המסחר, גם אם היום רובו ממוחשב.
NASDAQ – בורסה טכנולוגית לחלוטין, שנמצאת בטיימס סקוור, וללא רצפת מסחר פיזית. כל הפעילות שם מתבצעת באופן דיגיטלי, ומרבית החברות בה הן טכנולוגיות, כמו אפל, אינבידיה ומייקרוסופט.
שתי הבורסות האלו לא מנוהלות על־ידי המדינה, אלא מופעלות על־ידי חברות ציבוריות (Intercontinental Exchange ו־Nasdaq Inc) הנסחרות תחת הטיקרים ICE ו NSDQ בהתאמה. זו עובדה שלא הרבה יודעים אך היא קריטית להבנת המבנה הארגוני: גם הבורסה עצמה צריכה לדווח למשקיעים ולהיות שקופה בהתנהלות שלה כחברה.
בתמונה ניתן לראות את תשואת היתר על מדד S&P500 בעשור האחרון.
חשוב להבין כי הבורסה עצמה היא רק החוליה הראשונה בשרשרת. מעליה ניצבים מדדים, שמרכזים קבוצות מניות לפי קריטריונים שונים, ומעליהם תעודות סל (ETF) שמשקיעות באותם מדדים.
כך לדוגמה:
מדד הדאו ג’ונס בנוי מ-30 חברות תעשייה בלבד, רובן ותיקות. זהו מדד היסטורי, אך פחות רלוונטי למשקיע המודרני בעיקר משום שהשפעת המניות בו מבוססת על מחיר המניה ולא על שווי השוק. זה יוצר עיוות: חברה שמבצעת ספליט (פיצול מניות) תראה פתאום השפעה נמוכה יותר במדד אף על פי ששווייה לא השתנה.
לעומתו, NASDAQ 100 ו־S&P 500 נותנים משקל לכל מניה לפי שווי השוק שלה. לכן, חברות הענק כמו אפל ואמזון משפיעות יותר על המדד מבלי קשר למחיר יחידת מניה בודדה. S&P 500 אף מאגד את שתי הבורסות – טכנולוגיה ותעשייה – למדד מאוזן לפי גודל החברות.
כאן בדיוק בא לידי ביטוי המבנה הארגוני מאחר וההחלטה כיצד להרכיב מדד, ואיך לשקלל מניות, היא לא טכנית בלבד. זו בחירה שמובילה תעשייה שלמה, וקובעת לאן יזרום הכסף של המשקיעים.
מבחינת הפיקוח, מאחורי כל מבנה מורכב וחשוב כמו הבורסה חייב להיות גם גוף שמפקח עליו. בארה”ב, הפיקוח הזה מתבצע דרך כמה רשויות מרכזיות:
- ה-SEC – רשות ניירות הערך, מוודאת שכל חברה שמונפקת מספקת גילוי מלא ואמיתי. מפקחת גם על אי־שימוש במידע פנים או מניפולציות.
- FINRA – גוף פרטי שמפקח על ברוקרים, יועצים ומשווקים פיננסיים.
- משרד האוצר האמריקאי – נכנס לתמונה כשמדובר באיומים גיאופוליטיים, סנקציות או מיסוי – אך הכי פחות חשוב מבין השלושה.
ואז נשאלת השאלה: מי באמת שולט בשוק ההון?
שאלה גדולה. בפועל, אף אחד לא שולט לבדו. מדובר ברשת של תשתיות טכנולוגיות, חברות ציבוריות, מדדים, רגולציה ותעודות סל. אבל ההבנה של המבנה הזה מעניקה למשקיע יתרון: היא מאפשרת להבין מה משפיע על מה, איך מידע עובר, ומתי כדאי להתעלם מרעש זמני (כמו נתון אבטלה בודד) ולהתמקד בדבר האמיתי, החברה עצמה והביצועים שלה.
זכרו, שוק ההון זז בגלל שני גורמים מרכזיים:
– סנטימנט המשקיעים.
– הנתונים הקשיחים.
תמיד בטווח הקצר הסנטימנט הוא זה שקובע, אך מנגד בטווח הארוך הנתונים תמיד מסתדרים!
תראו, הבורסה היא לא ענן מעורפל של גרפים ומניות. היא מערכת חיה, עם שכבות של אחריות, מבנים ומדדים שכל אחד מהם משרת מטרה ברורה. להבין את המבנה הארגוני של הבורסה זה אולי לא מה שיגרום לכם לבחור את המניה הבאה שתכפיל את עצמה אבל זה מה שיהפוך אתכם ממשקיעים שמשחקים “מהבטן”, למשקיעים שמבינים את המגרש ויעלה אתכם עוד שלב אחד קדימה בדרך להיות הכי מקצועיים שאפשר.
